יום שישי, 13 בפברואר 2015

חיים ומוות ביד הלשון




תקופה מעניינת לחיות בה.
כל כרוב נהיה היום כרוב על, וכל ספגטי נהייה פסטה מחיטה מלאה דורום שייצרו אותו במרכז הומניטרי לזכויות אדם בכווית. רובנו הולכים לבלבול מוחלט בתוך הבלבול הזה, ומקצתנו צועקים סופר פוד, טבעונות ומילים קשורות אחרות. מקצתנו נראים רגועים בתוך הברדק, רובנו פשוט איבדנו מזמן עניין או סיכוי לעקוב אחרי קצב הארועים. 
למטה מצורף ניסיון כושל מראש לתמצת את השתשתלות העניינים.




"דוד מה המצב?"
" וואלה הכל טוב, חיים את החיים"
" דוד?"
"אה משה?"
"תגיד דוד?" 
"נו משה?"
"יכול להיות שאתה מחזיק ביד שווארמה בלאפה??"
"כן משה, למה מה קרה? מה עובר עליך?"
" מה עובר עלי?? דוד (מבט נוגה).. איפה אתה חי?? לא ראית את הסרט של ברוזרווסקי??"
"משה מה קורה איתך?"
"דוד אתה יודע שאתה אוכל חיה?"
"אני יודע משה"
"דוד אתה אוכל חיה שהייתה יכולה עכשיו לפאות בוואדי עם הגורים שלה! דוד זה לא אנושי"
"מה גורים? מה לפאות? משה, זה שווארמה בן-אדם. תשתחרר יש דרבי עוד 2 דקות אל תשגע אותי"
"דוד תקשיב לי טוב. עד שאתה לא רואה את הסרט של ברודרדינקי אין לך מה לדבר איתי. בחיי אתה לא יודע מה אתה עושה. אתה תת-אדם. אתה מתחת לתת-אדם אתה א-אדם"
"אני א-אדם?
"כן"
"אני א-אדם?"
"כן"
"טוב."



כעבור כמה שבועות..

"דוד מה המצב?"
"וואלה"
"וואלה וואלה"
"קיצר ראיתי את הסרט. את הרוב"
"וואלה"
"האמת. זוועה. לא האמנתי. אני בלי בשר כבר שבועיים"
"הגיע הזמן דוד, לאכול בשר זה של אבות אבותינו. בימינו לא עושים כבר דברים כאלה"
"האמת צודק. אין מה להגיד. לא לעניין לאכול פרה שסתם רצתה לרבוץ לה באחו. מה עשתה?"
"דוד??"
"אה משה?"
"זה אמיתי מה שאני רואה ?"
"מה משה מה?"
"אתה נועל נעלי עור????"
"(מסתכל למטה בפליאה)"
"דוד נשבע לך שאתה חי במאה הקודמת עדיף תלך תחיה באיזה מערה"
"מה משה מה הבעיה בנעליים. אחלה פירמה"
"מה אחלה פירמה? אתה יודע כמה חיות שחטו בשביל הנעל הזאת שלך?? מאיפה מאיפה?? מאיפה העור הזה שעל הרגל שלך דוד מאיפה??"
"וואלה משה אתה איבדת את זה לגמרי עם הפרחומובסקי שלך, חלאס כולה נעליים. קח קח אגוזי תרגע"
"אגוזי??? זה מלא בחלב!! עזוב דוד אין לי כח לזה"
"מה מה יש לך? לא טוב אגוזי, רוצה טעמי?"
" דוד אתה יודע כמה התעללו בפרות בשביל האגוזי הזה? כמה לילות בלי שינה, עטינים שמגיעים לרצפה, אנטיביוטיקות. דוד יש לך בכלל מושג מה אתה עושה? עד איזה דקה ראית את הסרט?"
"טוב די עזוב עזוב אותי משה התעייפתי. לא אגוזי, לא נעליים מה נשאר לי מה?"




כעבור שבועיים...

דוד מגיע בכפכפי גומי

"מה קורה משה?"
"אהלן דוד"
"יום יפה"
"כן"
"זהו תשמע. אני התארגנתי על כפכפי גומי. כל הבגדים שלי מסיבים טבעיים, שיוצרו במפעלים שבהם מכבדים את הפועלים ותומכים בשיוויון ובאפליה מתקנת על כל רקע שהוא. החלפתי את משחת השיניים לכזאת שיוצרה ללא ניסויים בבעלי חיים ועם ציור של ארנב וכזו שמתכלה מיד אחרי השימוש. הסבון שלי רק מחומרים טבעיים שיוצרו ע"י ולטובת ילדים במצוקה ממדינות עולם שלישי, ועם נייר טואלט הפסקתי לגמרי באופן סופי. באוכל הפסקתי עם הכל. אני אוכל היום בעיקר ברוקולי, קייל, חסות ומלפפונים. כמובן כולם אורגניים, בגידולים ביו-אנרגטיים קלאסיים. בגדול אני לא אוכל הרבה, רזיתי 14 קילו.
זהו.
בערב אני אוכל קצת אורז ועדשים."
"מה???????"
"מה משה מה קרה?
אני לא מאמין עליך דוד. כל פעם מחדש."
"מה מה??? מה קרה משה?? אני עם כפכפי פלסטיק אורגניים משה. אני אוכל חסה. מה קרה? אני לא פוגע באף אחד. אני לא אוכל עיזות. אני לא לובש פרות. אני בעצמי כמעט כבר מת. מה ?? מה עכשיו משה??"
"לא מאמין שאתה אוכל אורז ועדשים"
"מה?"
"מי מבשל היום אוכל משה? בחיי אתה חי לפני 900 שנה."
"מה?"
"מי מבשל היום?
"מה ז'תומרת? איך אני אוכל אורז?"
"מי אוכל אורז היום דוד? מי אוכל אורז? היום רק רואו פוד"
"רואו? מה זה? מה זה אצות? זה כמו כלורליקה? סוג של פטריה?"
"רואו. נע. טבעונאות. זה בסיסי דוד. היום אוכלים רק דברים חיים. מי מבשל היום? רק אתה דוד"




כעבור כמה חודשים...

דוד מגיע לבן כולו חיוור ורזה. בקושי פותח את העיניים, חיוך קל.
"דוד???"
"אה משה?"
"דוד מה קרה לך? אתה לא נראה טוב. תשמע כל הטבעונאות הזאת לא עושה לך טוב. בחיי אתה נראה חולה. תשמע רציתי הרבה זמן להגיד לך, נהיית קצת אובססיבי עם כל העניין הזה של התזונה"
(דוד בקושי מדבר) "לא.... הפסקתי עם טבעונאות מזמן..."
"אה.. נו יופי, יופי. אז מה, אתה אוכל קצת אורז מתחזק?
"לא, לא אוכל."
"מה, לא אוכל אורז?
"לא, לא אוכל".
"מה לא אוכל? לא אוכל כלום?"
"כן. הפסקתי לאכול"
"אשכרה"
"כן. אשכרה."
"ומה.. מה הקטע?"
"תזונה סולארית מגנטית פראנית"
"וואלה"
"כן. מסתכל בשמש"
"אשכרה"
"אשכרה"
"כל יום?"
"כל יום"
שתיקה
"מה איתך משה אתה נראה טוב. איך הולך? איזה תזונה אתה?בטח כבר עברת לאיזה תזונת חלל כמו שאני מכיר אותך, תמיד היית כמה צעדים קדימה"
"וואלה אני הפסקתי עם תזונה אחי."
"הפסקת?"
"כן הפסקתי. חזרתי לחיות דוד. מבסוט הולך לרקוד, משחקי כדורגל כמו פעם לפני שהיה הברזורבסקי הזה. בחורות, עניינים, החיים טובים. מבסוט מבסוט. אוכל מה שאוכל, ככה מה שבא."
"וואלה"
"וואלה"
"אשכרה"
"אשכרה"




הנבטים של אודי
haorganit.co.il

יום רביעי, 4 בפברואר 2015

הזרעת וגם קצרת?


סצנה 1 
זמן.. אפריל 2005
מקום.. מחסן פרחים עצום באזור השרון
במסגרת מסעותיי בעולם החקלאות, אני מוצא את עצמי באותה השנה עובד במשתלה גדולה למדי שמתמקדת בגידולי פרחים לקטיף. ליזינטוס, ליליות, צבעוניים, שושן צחור ועוד ועוד. שדות על גבי שדות, תאווה לעיניים. 
זה היה עוד יום עבודה סטנדרטי, 6 בבוקר, דליים קופצים מיד ליד, עגלות עמוסות בכל טוב השדה, כמה עשרות תאילנדים ערבים ויהודים בעבודת כפיים שקטה, כוסות קפה נלגמות ומדי פעם "בוקר טוב" מגומגם לאחד הכיוונים.
אני זוכר את הבוקר הזה שנכנסתי למחסן העצום והכמעט לא אמיתי. איזה מראה, יותר ממאה סוגים של פרחים בכל צבעי הקשת, מרהיבים ומסודרים למופת. אגף שלם של וורדים בכל הסוגים, מחלקה עצומה של ירוקים, טוליפים כמובן במקום של כבוד, חמניות בכל הגדלים ומצבי פתיחה שונים, ליליות עם ראש מורכן, נרקיסים שמפיצים ריחות מתוקים, אירוסים סגולים,סייפנים עצומים וכמובן עגלות על עגלות של גרברות משורטטות שאם לא היית יודע לא היית מאמין שזה צמח ולא פלסטיק. המראה של כל אלה ביחד הוא מראה די מהמם. 
באותו הבוקר באו לי צמד המילים לראש- בית קברות. מדובר כאן בבית קברות. או לפחות, בית גסיסה, או בית פליאטיבי. זאת אומרת, כל החבר'ה שאני מסתכל עליהם נגזר דינם. הם כבר למעשה נקצרו, נותקו מהאדמה שהזינה אותם וזמנם קצוב עכשיו בימים עד שיפלו סופית ויזרקו לפח. 
זו הייתה מחשבה די מאלפת. היופי הקסום הזה והמופלא שנראה כמעט לא אמיתי, הוא באמת לא ממש אמיתי. לא אסתבך עכשיו עם הגדרות של מה "אמיתי". אבל כמובן יש כאן תעתוע. שכן הצמחים הנפלאים האלה גודלו בשביל להגיע במיטבם לרגע הזה, רגע הקציר (אנלוגיה מעניינת לחיים שלנו בפני עצמה), או רגע המוות אם נרצה, ואז מתחילה למעשה מלאכת המחשבת של שימור פסגת היופי למשך הזמן הממושך ביותר ככל האפשר. מצחיק לא? רצחנו אותו בכוונה תחילה וכעת אנחנו משמרים אותו שיראה כאילו שלא רצחנו אותו לכמה שיותר זמן עד שכבר לא יהיה יותר מה לעשות. תעשייה של מיליארדים. מצחיק לא? 
המחשבה הזו די היממה אותי, שזה הכל פארסה שלמה, ובמקום להשאיר את הצמחים במקומם אנחנו מגיעים כל בוקר לעבודה כדי לגלגל את הבלוף הזה.
זה העלה אצלי הרבה שאלות. למה אנשים נותנים אחד לשני צמחים מתים/גוססים? מאיפה זה התחיל? זה הגיוני? 
דבר אחד היה לי ברור די מהר, שמקומי לא כאן. לא שהגעתי למסקנה שזה בסדר או לא בסדר לגדל פרחים לקטיף, אלא היה ברור שאני לא מעוניין להיות חלק מתהליך שיש לו (לכאורה) התחלה וסוף ואין המשכיות. אחרי שהורדתי את כל המסכות והמשאיות והעובדים וכל התפאורה, בסופו של עניין אנחנו מגדלים ורד כדי לקצור אותו ולתת למישהו שיהיה לו בבית לכמה ימים ואז זהו. פוף

                                          קציר חמנייה בשיאו

סצנה 2
זמן.. פברואר 2010
מקום.. קטיף נרקיסים, קורנוול, דרום מערב אנגליה
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא... עברו כמה שנים והייתי פה והייתי שם. והנה אני שוב ניצב מול מראה יפה שאי אפשר לתאר. השמיים כל כך בהירים שאפשר לאכול אותם, שדות הנרקיסים ליד הכפר המקומי משתרעים עד אין סוף וצובעים בצהוב את כל העולם. שאריות קרח מעטרות את השדות בפיסות לבן מהקיפאון של הלילה, חבורה של בערך שלושים עובדים, קפואים, מצונפים בתוך עצמם, יודעים שאלה הדקות האחרונות שהם מרגישים את התחושה בכפות הידיים, שכן עוד רגע מתחילים לקטוף את הנרקיסים הקפואים והתחושה נעלמת כמעט מייד. רוב העובדים מקומיים ומדברים אנגלית עם מבטא שאין סיכוי בעולם להבין את מה שנאמר גם אם לא היה קר והייתי ממש מתאמץ. מעיין שרבוב של הברות עם פה סגור או פתוח קצת, פירשתי את זה לרוב כקללות של בוקר קר ומעיין דיבורי בוקר כאלה שלא מבטאים הרבה, נראה שגם הם לא ממש הגיבו אחד לשני, איש איש ומילמוליו. עוד כמה חבר'ה בוסנים היו שם, כמה רומנים, ואני. 
שורה של נרקיסים, שתי ידיים, ומתחילים לקטוף. טק טק טק טק, קוטפים בקצב רצחני, 8 שעות של קטיף שבו לא עושים דבר מלבד לקטוף נרקיסים, אחד אחד, טק טק טק טק. קוטף מנוסה מגיע לממוצע קטיף של מעל 10,000 נרקיסים ביום שזה 1000 באנצ' (10 בכל חבילה עם גומיה).
שוב פרחים יפים ומראות משובבי לב, שוב קוטף, שוב תוהה למה כל זה?

                                                         בתמונה: חמנייה שגדלה לה בכוחות עצמה לשם שמיים

סצנה 3
זמן.. אוקטובר 2013
מקום.. כרם מהר"ל, הנבטים של אודי
מגיע בבוקר לעוד יום של גידול נבטים בחווה הנפלאה בכרם מהר"ל. בכרם גידלתי ירקות מכל מיני סוגים ונבטים טריים למאכל. הנבטים גדלו יפה יפה. זה משמח במיוחד להגיע בבוקר לחממה שבה כולם נבטים שמחים וקורנים ירוק.
בוקר אחד מגיע איש יקר שעבד איתי באותם ימים עם כוס קפה ביד ופתאום מכניס לאחד המשפטים- "נבטים זה רצח.." כמובן שהכל היה בבדיחות הדעת והוא התחיל לספר משהו על כך שזה רצח המוני ולא נותנים להם לגדול, הכל בחיוך ובשעשוע. אבל בי איפשהו זה נגע. אני זורע רבבות זרעים של מגשים, וכעבור שבוע קוצר אותם. פרחים לא אבל נבטים כן? שוב אני בתהליך קצר עם התחלה וסוף? הפעם בעסק שלי? זה הגיוני לגדל נבטים ככה? הרי מגש אחד של נבטי ברוקולי היה יכול להיות דונמים של ברוקולי. זה הגיוני?
אין לי מושג. אבל זה מרגיש טוב. אולי בגלל שזה נהיה אוכל, אולי בגלל הקציר הזה של הצמח בשיא שיא הפריצה שלו וההכנסה לגוף של מזון שהוא במלוא מובן המילה מזון על, פשוט בוסט מטורף של אנרגיה וחיוניות. מרגיש מאוד נכון. כל בוקר אני נכנס לחממה, זורע, קוצר ואוכל נבטים צעירים. רצח המוני? יכול להיות, אבל טעים..



נבט השבוע- נבטי רשאד
למה הוא נבט השבוע- כי הוא חריף בצורה שמפתיעה אפילו את מי שמצפה לזה
בריא? מלא ברזל, ויטמינים A ו- C, עוזר לעיקול ומפוצץ במינרלים וחלבונים.
טעים? לא יודע. לי הוא טעים בסלט כשהוא מתערבב עם מלא  דברים אחרים, הוא נותן יופי של טוויסט. ככה לבדו זה טעם די חזק ויוצא קצת עשן מהאוזניים. העולם מתחלק לשניים- אוהבי רשאד והשאר. מי שאוהב אותו ממש אוהב אותו, אני מזהה אותם מרחוק כשהם מגיעים לדוכן, יודעים בדיוק מה הם רוצים ושאף אחד לא ינסה לבלבל אותם. אתה בטוח שאתה רוצה רשאד? והוא יענה ללא מילים בתנועת ראש קלה שאומרת- אני יודע בדיוק מה אני רוצה. בצד השני של הסקאלה אנשים שכמעט התעלפו כשנתתי להם לטעום קצת נבטי רשאד בדוכן, ועד היום מנסים להתאושש מהחריפות המפתיעה שמזכירה מעיין הכלאה של חזרת וואסבי וצנון.
מתכונים? בלי להיכנס ממש למתכונים, אני ממליץ להוסיף לסלט או לסנדוויץ ולהתייחס אליו כמו לעשב תבלין מאוד חזק ומוסיף סיבוב מאוד מעניין לטעם.
שלום עליכם

הנבטים של אודי,
haorganit.co.il